ישראל היא מדינה אשר לוחמת על קיומה, עוד לפני יום היווסדה הרשמי, ונראה כי בעתיד הנראה לעין מצב זה אינו עומד להשתנות.

   אולם לאחרונה הולך ומתברר שמקבלי ההחלטות במדינה, כולל החלטות בתחומים הצבאיים, הם גורמים אזרחיים, דוגמת פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור, וכן כל מי שיודע לדפוק על השולחן ולצעוק חזק יותר מאחרים. כנראה שגם מצב זה אינו עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין.

   הציבור במדינת ישראל בטוח, משום מה, שלדיון מעמיק בנושאי מלחמה, טקטיקה, אסטרטגיה וכיוצא באלה די בשכל ישר ובניסיון אישי. התקשורת מלאה בפולמוסים על נושאים כגון: היחס הרצוי בין הכוח האווירי והכוח הקרקעי, השימוש הראוי בכוחות השיריון, סוגיות מודיעיניות וכדומה, אולם קשה למצוא בין דפי העיתונים שלנו או במשדרי האקטואליה אצלנו איזכור כלשהו מההיסטוריה הצבאית העולמית ומדברי אומנות המלחמה.

   הבה נתאר לעצמנו לרגע שאחד מאיתנו (איזה פלא!) יחליט לפני (או אחרי...) קפיצה לוויכוח נלהב בנושא הזה ללמוד קצת עליו. מהיכן ילמד? לא תורגמו לעברית ספרים קלאסיים או מודרניים יותר בנושאי היסטוריה ומחשבה צבאית. אפילו מומחים ישראלים לתורת המלחמה אינם מוציאים לאור את ספריהם בעברית!

   לא כך המצב בשפות אחרות, כגון אנגלית, גרמנית או רוסית. מאות ספרים, מאמרים בכתבי עת וסדרות בנושאי היסטוריה צבאית ואומנות המלחמה מתפרסמים מדי שנה. כמו כן ניתן למצוא ברשת האינטרנט פורומים רבים בנושאים אלה, המקיפים יחדיו את היבטיהם במדינות העולם השונות ובתקופות השונות בהיסטוריה.

   והנה – בשיח הציבורי והאינטלקטואלי שלנו נדמה כאילו סוגיות של חוכמת המלחמה נמחקו לחלוטין. אצלנו ניתן בקלות למצוא ספרים ומאמרים על כל נושא שעולה על הדעת: משזירת פרחים יפנית ועד פילוסופיה פוסט-מודרניסטית, אך ספרים בעניין הנוגע לחיים ומוות – אינם בנמצא. גם באינטרנט העברי המצב דומה. אולי מפחדים אצלנו מכל דבר שנחשב "מיליטריסטי"? אולי מדחיקים את הרלוונטיות של האמירה העתיקה Si vis pacem, para bellum – קרי, "המבקש שלום – ייכון למלחמה"?

   מן הראוי אפוא שדווקא אנשי האינטליגנציה, "מעצבי דעת הקהל", גם אם הם מגדירים את עצמם "אנשי שלום שפויים", יבינו כי בדרך לשלום נהיה חייבים עוד ללחום הרבה – ולעשות זאת באופן היעיל ביותר.

   אז בואו כולנו נלמד מלחמה!