סינדרום אוסלו – כ': להמתין בסבלנות לכישלון ה"פשיזמים התאומים"

כלי התקשורת המרכזיים של ישראל הקלו על אימוצה של המדיניות האשלייתית מצד רשויות השלטון ועל התקבלותה על ליבו של הציבור הישראלי. מרבית כלי התקשורת פעלו כלהקת מעודדות של תנועות השלום. בתקופת אוסלו הם אף הצניעו ידיעות חשובות שהיו עשויות לעורר בקוראים ספקות, כגון דברי ההסתה והתמיכה בטרור שהמשיכה הרשות הפלסטינית להפיץ. הדבר נכון, בין השאר, לשלושת היומונים הישראליים המובילים – "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עיתונים אלה הם בבעלות פרטית. לפיכך, גם הקמתם והפצתם של

"מזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים" (א')

הרומן החדש של סמי ברדוגו – "זה הדברים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2010) – נפתח במשפט הבא: "עוד בחייה אני מחכה למותה". משפט צעקני כזה הוא מסוג משפטי הפתיחה שסופר מנוסה היה נמנע מהם, כי בולט בו מדי המאמץ של הכותב לפתות את הקורא להמשיך בקריאה. יתר על כן: הקורא אינו יכול לקבוע על פי משפט זה, לאן יתפתח בהמשך סיפור המעשה – אם כסיפור מלודרמטי על מותה הטבעי המתקרב של האשה, או כסיפור פשע על חיסולה. כי לא ברור אם

בתי ספר לשאהידים של האו"ם

טענותיהם של הפליטים הערביים וצאצאיהם ל"זכות השיבה" אינן חדשות. עם זאת קיים פער עצום בין התוכנית הנרקמת למימושה במערכת החינוך הפלסטינית, לבין הבנת משמעותה של תוכנית זאת על ידי ישראל והמדינות הדמוקרטיות התורמות מאות מיליוני דולרים לקידומה. במשך שנים הולך ונבנה המתכון לאסון ההומניטרי הבא במערכת ההופכת את ההטפה להתאבדות ולרצח עם לאידיאל חינוכי ולמטרה מדינית ראויה.
בסרטו "למען הנכבה" ("For the Sake of Nakba), חושף העיתונאי

תקווה לשלום?

לכבוד מערכת "מראה",
קודם כל – תודה רבה! אין לכם מושג כמה אני נהנית לקרוא את "מראה", למרות שאני בסך הכל בת 15...
ולעניין עצמו: בשבוע שעבר, כמו בכל ראש חודש, השתתפתי בסיבוב שערים מסביב לכל שערי העיר העתיקה. זהו אירוע ממלכתי למדי, שבכל פעם מבהירים מארגניו בצורה חד-משמעית: מי שמחפש פרובוקציות – לא זה המקום! במהלך הסיבוב עוברים גם ברובע המוסלמי. צעדתי יחסית לקראת סוף הטור, עם עוד נשים וילדים רבים. מדי פעם עברו לידינו התושבים הערבים, ובהתאם להוראות, אף אחד לא העז לדבר עמם או ליצור איתם מגע. אלא שהם אינם כפופים לשום כללים. לפניכם מספר דוגמאות כיצד הם התנהגו כלפינו (שהיינו ברובנו נשים וילדים!):

בחור ערבי אחד עבר על יד אישה שדחפה עגלת תינוק, התכופף לעבר העגלה והחל להשמיע קולות ולעשות העוויות כאילו שהוא מקיא על התינוק ששכב בתוכה; כמה נערים ערבים התקבצו בפתח אחד הרחובות וקיללו אותנו, ירקו עלינו וכיוונו לעברנו אגרופים; כשהם עברו לידינו, הם התחילו להשתעל ולעשות תנועות כאילו הם נחנקים מרוב סירחון.

ועלתה בי השאלה: האמנם ניתן עם אנשים אלה לעשות שלום?

התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ בבקשה שזה יורה לבטל את החלטת הכנסת להאריך, באמצעות הוראת שעה, את תקופת השירות הסדיר לגברים בשישה חודשים – משנתיים וחצי לשלוש שנים. לטענתה, השירות בצה"ל פוגע ומגביל זכויות יסוד של החיילים המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – שמירה והגנה על החיים, הגוף והכבוד, על הקניין ועל החירות האישית – וכן את הזכויות שבחוק יסוד: חופש העיסוק. התנועה גם מציעה פתרון לפגיעה זו בזכויות: ביטול חוק טל וגיוס בני הישיבות. לטענת התנועה, יש לבטל את הוראת השעה המאריכה את השירות – הגיונית, מוסרית ומשפטית.
טוב היה אם ההיגיון, המוסר והמשפט של התנועה לאיכות השלטון היו גם תואמים את המציאות. כי על פיה דווקא השירות בצה"ל הוא זה שמגן על חיינו, על גופנו, על כבודנו ועל רכושנו, ובלעדיו לחוקי היסוד, לבג"ץ וכן... אפילו לתנועה לאיכות השלטון לא הייתה אפשרות להתקיים ולהפוך את היוצרות.

תחנת הטלוויזיה של הרשות הפלסטינית שידרה ראיון עם נער שהשתתף בכנס השישי של תנועת פתח של מחמוד עבאס המתון. הנער הסביר את חשיבות הכנס בכך שהביא למודעותו את העובדה שהוא וחבריו יהפכו ללוחמים שיפתחו ב"התנגדות" נגד הישראלים (באדיבות "מבט לתקשורת הפלסטינית"). בניגוד למרבית הישראלים, הנער גם מודע לכך שהמילה "פתח" בערבית משמעותה "כיבוש" ו"ניצחון". הוא, בניגוד לנו המתקדמים, עדיין לא הפנים את מסר הנאורוּת, שכיבוש – משחית, ושניצחון פירושו ויתור וכניעה.

ב-19.7.10 עבר פה אחד בסנאט האמריקני חוק, The Speech Act, שהוצע על ידי הסנטורים פטריק ליהי (דמוקרט) וג'ף סשונס (רפובליקני). מטרת החוק להגן על סופרים, עיתונאים ומו"לים אמריקניים מפני תביעות דיבה בחו"ל החותרות תחת התיקון הראשון של החוקה האמריקנית בדבר חופש הביטוי. החוק מונע מבתי משפט פדרליים להכיר ולאכוף פסקי דין זרים בתביעות דיבה שבניגוד לחוקה מגבילות את חופש הביטוי. חוק זה הוא תשובה למתקפת התביעות שמנהלים מוסלמים בבתי משפט באירופה נגד מי שמפרסם ביקורת על האיסלאם או חושף את תרומתם הפעילה של מדינות, גופים ואנשים פרטיים לארגוני טרור ולמוסדות מעודדי טרור מוסלמיים בעולם. התובעים המוסלמים דורשים מנתבעיהם סכומי עתק, ובלעדי החוק נוטים מרבית הנתבעים – כולל עיתונים – להיכנע, לפרסם התנצלות על דבריהם ולהימנע מפרסומם.

מצער שהסנאט האמריקני, שאישר את ה-Speech Act, למד את הפרק על חופש הביטוי דווקא מן החוקה האמריקנית, ולא בסמינרים ובקורסים של הקרן החדשה לישראל ובאקדמיה הישראלית. כי אז היו הסנאטורים מבינים שדיבור החושף את מעלליה של הקרן – כמו הדו"ח המביא ראיות לפעילותה האנטי-ציונית והפרו-פלסטינית, שחיבר ד"ר רן ברץ עם משה איפרגן – אינו יכול להיות מוגן במסגרת חופש הביטוי. דו"ח כזה ודעות כמו של ד"ר ברץ מחייבות כנראה לפטרו מן האוניברסיטה העברית כמרצה לפילוסופיה יוונית, למרות הצטיינותו הן בעבודת הדוקטור שלו והן כמרצה. יתירה מכך, זה שאינו משמיץ את מדינת ישראל ואינו קורא להחרמתה, מהווה הוכחה חותכת לרפיסותו האקדמית והשכלית, כמו זו שבה לוקים כל הימניים. עובדה.